הקדמה
לפני הסיפור של אמא, ברצוני לציין שאצלנו בבית בילדותי לא דובר על המלחמה ההיא, ואם דובר רק ברמזים ובטח לא כשאבי היה בסביבה, וגם כשדובר בסופו של דבר, תמיד הושמטו פרטים תיאורים ואירועים קשים וכך קרה שהרבה ממה שנודע לנו, הגיע בשלב מאוחר, מרוכך וכשכבר רובם של האנשים לא היו בחיים או היו כבר מבוגרים מאוד.
אימי תמיד חשה ברת מזל ושסיפור הישרדותה, בהשוואה לבני משפחת וחבריה ששרדו מחנות השמדה מחרידים, פחות משמעותי, ולכן מיעטה לספרו.
למרות שעלתה לארץ ב-1948 וחיה בה את הרב המוחלט של חייה ולמרות שהייתה ציונית בכל רמ״ח אבריה.
כשעברת את סף הדלת לתוך ביתה, ממלכתה הפרטית, כאילו עברת עולם ונכנסת ליוגוסלביה של פעם, הריחות האוכל השפה, המוזיקה, החברים.
אוהבת וגאה במדינתה ישראל, אך בסתר מתגעגעת למשהו שכבר זמן רב אינו קיים אלה בדמיונה.
זהו סיפורה של זלטה, סיפור של דור שלם, סיפור אשר מעטים עדיין חיים ויכולים לספר בדעה צלולה את אשר אירע במלחמה ההיא, ולאחריה.
דור אשר לא ראה עצמו ולא רואה עצמו גיבור גם היום, דור אשר על גבו ובידיו נוצרה וגדלה המדינה הזאת, דור שלא ביקש דבר ולא רצה דבר, אלה שילדיו יהיו אנשים רגילים ונטולי תסביכים, לכן מיעט לספר ומיעט לדבר על מה שהיה. אך אם לא נספר, עוד מעט לא יהיה מי שיספר.
כן, על אף שאינם מודעים לכך הם גיבורים, אנשים שנרדפו במשך שנות מלחמת העולם השנייה שרדו בדרכים שונות ומשונות, והצליחו לחזור להפוך לאנשים מועילים ובנו לנו את המדינה הזאת.
