בזאגרב אחרי המלחמה החלו לארגן מחדש את החיים, כביכול, כשווים בין שווים. אם כי לא היו כל כך רצויים. היה השלטון קומוניסטי אנטי-פשיסטי. היה לו חשד כלפי היהודים שהם בורגנים ולא כל כך נאמנים לשלטון. בדירה גדולה שהבעלים ברחו, קיבלו שני חדרים, זלטקו, זלטה ואמה בטי. חיו שלוש משפחות באותה דירה.

זלטה מתחילה לעבוד במשתלת ינקומיר שהייתה לפני המלחמה בבעלות יהודית, הוחרמה לבעלות אוסטאשית, השלטון החדש לקח את המשתלה בחזרה, וזלטה שמשה שם כמנהלת מטעם השלטון. אחר כך ניתנה לה אפשרות לקנות את המשתלה שהייתה הגדולה מסוגה בזגרב, וכך התפרנסו עד 1948.

זלטקו החל את לימודי הרפואה כשהשיטה היא שכולם מתקבלים וממשיכים לפי ההצלחה בבחינות, כך שלמעשה התחילו כ- 2,000 איש את הסמסטר והיה קשה מאד, תמורת הלימודים צריך לעבוד בחופשות "בהתנדבות" בבניית מסילות ברזל שנהרסו, במקביל הוא עזר במשתלה, הייתה פרנסה לא רעה והם הצליחו אפילו לצאת לחופשה ראשונה אחרי שנים רבות, אך ברקע לא יכולנו לשכוח מה שהיה, הרגישו שזה כבר לא מקומם, שהאנשים שסביבם, העם הזה לא רוצה בהם, זלטה שהייתה ציונית עוד מנערותה, וזלטקו שאמר ״היטלר לימד אותי שיש רק מקום אחד ליהודים וזאת ארץ ישראל״

מימדי הזוועה באירופה גם בתום המלחמה לא התגלו בבת אחת, לאט לאט, שמענו עוד ועוד דברים, ואילו התמונה המלאה לגמרי, הלא נתפסת חלחלה רק לאחר זמן, לקח זמן להבין שמה שקרה לנו בפרטי בעצם הוא גורל כל היהודים כולם.

הם עקבו כל הזמן בעניין רב אחר מה שקורה בארץ ישראל (פלסטינה).

ב-1948 כשהוקמה המדינה התחילה להתארגן הרשמה לעליה זלטקו וזלטה נרשמו מייד.