מלחמת העולם השניה
באביב 1942, בהיותה בת 22 פרצה המלחמה וחל איסור על היהודים לעבוד וזלטה נשארת בבית עם אימה בטי ומאותו הרגע היא מטפלת בה, שאר האחים התפזרו לכל עבר בניסיון לשרוד ולעבור את התקופה הנוראה.
באחד הימים ביוני 1942 הן שומעות את האוסטשים (הנאצים הקרואטיים) מדברים ליד דלת הדירה ״בטח הם כבר ברחו כמו האחרים ואין כאן אף אחד…״ באותו רגע היא מחליטה שאין באפשרותם להישאר בזגרב והן בורחות דרך החלון ומסתתרות במשך שבוע אצל מכרים.
לאחר שבוע היא ואימה ובת דודתה פופה יוצאות ברכבת לכיוון החוף האדריאתי, הרעיון היה לנסות להגיע לשטח איטלקי שם השמועות אמרו שפחות גרוע ליהודים.
הן יצאו בדרך לא דרך, לכיוון איסטריה שהייתה בשליטת האיטלקים, בשלב מסוים עלו על הרכבת בה נמלטו, שוטרים אוסטשים אשר עברו מקרון לקרון לבדיקת מסמכים, אמה בטי שנבהלה סגרה עצמה בשירותים, וזלטה ידעה שאם יגיעו אליה יעצרו אותה מיד, כיון שלא היו להם מסמכים, ובעיקר כיוון שבת דודתה פופה שהייתה בת 8 לערך הייתה בעלת שיער אדמוני, ואלה היו בעיקר יהודים,
כשהגיעו השוטרים לקרון שלהן, הרכבת הגיעה לגבול, האוסטשים ירדו, ועלו נציגי הצבא האיטלקי, וכך ניצלו חייהן.
הם הגיעו לכפר הדייגים בקראץ באזור דלמציה, שם הן התגוררו אצל דייג מקומי, זלטה עזרה בדייג, הייתה עומדת על מגדל הצופה למפרץ, וכשהייתה מזהה להקות דגים סימנה לדייגים אשר היו פורסים את רשתות הדייג. זלטה מספרת שתקופה המהנה והטובה ביותר בשנות המלחמה היה אוכל בשפע פירות דגים ועוד.
לאחר זמן מה, בלחץ האוסטשים והגרמנים, אספו האיטלקים את כל היהודים שהגיעו לאזור דלמציה. הייתה בהלה גדולה, וכולם היו בטוחים שהולכים ליאסנובאץ' או לאושוויץ. הם רצו שנהיה שקטים ואמרו לנו שזה לא נכון, שאנחנו הולכים למחנה איטלקי דבר שהתברר כנכון.
ב1 בנובמבר 1942 הן נעצרו והובלו למחנה ריכוז בקרליביצה בתחילה היה מצב קשה מאד במחנה כי לא היה מספיק אוכל והתנאים היו קשים, המחנה אמנם לא היה מחנה השמדה, אך לא היה די מזון, והתנאים היו לא קלים, במחנה התארגנו הצעירים כמו זלטה, ויצרו שם חיי קהילה חדשים, זלטה הכירה בקרליביצה את זלטקו ומאז חיו יחדיו 72 שנים עד למותו. הם היו צעירים ואספו את הילדים, הדריכו אותם, וארגנו את חיי המחנה. מעט המזון והבגדים נשלחו מהקהילות היהודיות שעוד היו פעילות, ועם הזמן הגיע פחות ופחות והתחילה התקופה הקשה, גם מבחינה מוראלית, היה אז שיא ההתקדמות של הגרמנים והיה נדמה ששום דבר לא יעצור אותם.
ביוני או יולי 1942 העבירו את המחנה לאי ראב (RAB). את כל מחנה קרל'יביצה, ויחד אתו את כל המחנות שהיו בחלק הדרומי שבשליטה איטלקית.
בראב גרו בצריפים קטנים של שבעה-שמונה אנשים בכל צריף. והצריפים היו מזוהמים בפשפשים ובמחלות והתנאים היו עוד פחות טובים אבל הם הצליחו לשמור על אף התנאים על המסגרות. כך שרדו עד לנפילת איטליה בספטמבר 1943 האיטלקים נסוגו והפרטיזנים לקחו את השלטון במחנה.
לאחר כניעת האיטלקים נותרו שתי אפשרויות האחת להישאר ולחזור לערי החוף שמהן נאספו שנה קודם, והשנייה להצטרף לפרטיזנים היוגוסלביים בהרים ב"איזור המשוחרר" כפי שנקראו היערות שבהן נמצאו הפרטיזנים. הרב המוחלט של מי שנשאר הושמד כיון שזמן לא רב לאחר מכן הגרמנים השתלטו על האזור וכולם הובלו למחנות ההשמדה, אבל אנחנו הצעירים עלינו להרים והצטרפנו לכוחות של הפרטיזנים ולמעשה כך ניצלנו.
במחנה הסלובני הייתה התארגנות קומוניסטית פרטיזנית עם יחידות והכל. גם אצלנו היו יחידות, אם כי קצת יותר קטנות בכל אופן, הסלובנים הקימו תכף יחידות צבאיות ששמרו על המקום. בינתיים מההרים הגיעו פרטיזנים דרך הים לאי, וכל האי הפך להיות כאילו החלק המשוחרר של יוגוסלביה. מהר מאוד היה ברור שהגרמנים נכנסים לאותם האזורים ומחליפים את האיטלקים. ושלכוחות הפרטיזנים אין יכולת להחזיק את החלק הזה המשוחרר, אלא צריך לעזוב את ראב ואת כל האזור ולעלות להרים.
ואז התארגנה הבריגדה, הייתה בריגדה סלובנית ובריגדה יהודית. מאחר שלסלובנים לא היה פרסונל רפואי, הם לקחו בנות מהמחנה שלנו שהלכו עם הסלובנים לסלובניה כחובשות ומורות. האנשים המבוגרים, וחלק מהמשפחות וגם הרבה צעירים נשארו בראב. אבל לנו היה ברור שצריך לברוח.
היו יהודים שחזרו לצריקבניצה ולכל המקומות שלקחו אותנו משם לפני המחנה, וחשבו ששם אפשר להסתתר. כמובן, הגרמנים הגיעו, אספו את כולם, ואלה שלא ברחו, או לא יכלו לברוח או לא רצו לברוח, נשלחו לאושוויץ. אנחנו הלכנו לפרטיזנים.
זו לא הייתה בריחה, זו הייתה הליכה מאורגנת אל השטח שהיה באותו זמן משוחרר ומתחילה תקופה חדשה שהיא חיים בהרים ביערות עם מעט אוכל בתנאים ארעיים אך חופשיים.
בסירות עברנו מראב לסיין, ומשם עלינו ברגל אלף וחמש מאות מטרים מעל הים, וירדנו בצד השני, בחלק הנידח של קרואטיה. התחלנו ללכת כבריגדה יהודית, אך לאחר זמן נשלח כל אחד ליחידה אחרת. היו שם קרבות איומים. אנחנו הלכנו לליקה, המשכנו לכיוון קרלובאץ', ואז לקורדו ובאניה.
האוכלוסייה הייתה בחלקה הגדול סרבים. הם לא נשלטו על ידי הקרואטים . האזור היה פחות או יותר משנת 1942 תחת שלטון פרטיזני, מלבד בתקופות שהיו אופנסיבות גרמניות. מידי פעם הגרמנים והקרואטים עשו התקפה כללית כדי לנסות לחסל את הפרטיזנים. היו נכנסים עם צבא גדול, הפרטיזנים היו נסוגים. לאחר זמן מה הגרמנים עזבו והפרטיזנים היו חוזרים.
כך החלו חייהם כפרטיזנים, זלטקו הלך ליחידה לוחמת אשר הייתה כל לילה פושטת על יחידות גרמניות, אבל לאחר זמן הוא נחלש מאוד כי היה רזה מאוד עוד מהמחנה, ועבר לתפקיד עורפי, זלטה נשלחה לכפר רוייבץ שם ארגנה את הילדים והייתה מורה לילדים ממספר כפרים, זלטה הייתה שם לבדה ולא הכירה אף אדם אחר, אך זה היה תפקידה וכך נהגה, לא ידיעה כלל מה קורה עם האחרים.
לאחר מספר חדשים, זלטקו הגיע והוצב באזור של זלטה. במשך הזמן הוציאו הכפריים את ילדיהם שיסייעו במשקים, ובית הספר נסגר. אז העבירו את זלטה לתפקיד חדש, והיא הייתה יוצאת בכל יום לכפר אחר, במרחקים של 20, 30 ואפילו 40 קמ׳ שם הייתי מארגנת את הכפריים שיכינו אוכל יבש כגון פירות מיובשים וכד׳ לטובת בתי החולים הפרטיזניים באזור, ולאחר זמן מה היו מגיעים פרטיזנים ואוספים את האוכל, קשה היום להאמין איך הייתה הולכת לגמרי לבדה ימים ולילות בכפרים זרים, ולפעמים לא ידידותיים, ללא כל פחד, וכל זאת בתקופה שהפחד הקיומי היומיומי בעיקר ליהודים היה כל כך מוחשי, וחיי אדם היו שווים כקליפת השום.
באותו זמן זלטקו התלונן במפקדת הפרטיזנים כי האחראית עלינו מתנהגת באנטישמיות, והוא לא ציפה שיקרה דבר כזה בפרטיזנים,
בעקבות תלונתו הביאו אותן לפני בית הדין הפרטיזני, וכמובן האנשים שהתלונן נגדם ישבו בבית הדין והוא קיבל ארבעה חודשים עבודות פרך, בגלל שהעליב את השלטון הפרטיזני ואמר שהם אנטישמים, ואנטישמיות שווה פשיזם.
זלטקו נשלח למחנה עבודת פרך, כריתת עצים והפיכתם לפחם, עם בוגדים פושעים וכמובן אוסטשים, הוא שהה שם כחודשיים, זלטה הייתה באה לבקרו כל שבוע, הלכה בשלג 12 שעות לכל כיוון.
זלטה ראתה שהוא נחלש והולך, כל שבוע יותר ויותר, הוא שקל כ – 35 קילו והיה חולה, והבינה כי אם לא תצליח להוציאו, זלטקו לא ישרוד עוד חודשיים בתנאים הללו, היא פנתה לדוקטור יונגרט, שהכירה מזגרב, ושכנעה אותו שייתן לזלטקו אישור שהוא חולה בשחפת, לאחר לחץ רב הוא הסכים, וכך הוא שוחרר, במצב גופני מאוד ירוד.
זלטה סחבה את זלטקו על גבה בשלג יותר מ 12 שעות לכפר וכך הצילה את חייו.
בשלב הזה הפרטיזנים העבירו את זלטה וזלטקו לגלינה, עיירה אוסטשית אשר נכבשה על ידי הפרטיזנים.
זלטקו היה אחראי על מפעל לייצור לבנים בו עבדו שבויים איטלקיים, המקום היה חשוב במיוחד לפרטיזנים משתי סיבות, אספקת לבנים לכפרים, שהופצצו על ידי הגרמנים, הביאה לתמיכה של המקומיים בפרטיזנים, וכן גנרטור החשמל של כל האזור היה ממקומם במפעל.
זלטה מספרת שבכל תקיפה של הגרמנים את הכפר הם היו עוזבים את גלינה אחרונים, כשכבר נפלו פגזים בין הבתים, זלטקו היה מוריד את רצועת הגנרטור, יוצא עם העגלה כשכבר אין איש בעיירה הם היו עוזבים אחרונים כשהגרמנים כבר בפאתי העיירה.
צריך להבין שהייתה דלות נוראית, הכסף שהיה, כבר אזל, האוכל הלך והתמעט, הבגדים היו בלויים, תפרנו בגדים ממצנחים ישנים, הייתה אימרה בפרטיזנים, אם אתה צריך נעליים, תהרוג את הגרמני שלך ויהיו לך נעליים.
הם גרו בחדר אחד כולם, כל המשפחה יחד, בלי מיטות כמעט ללא מזון ואמצעי חימום. יום אחד הייתה הפצצה על גלינה על ידי מטוסים קרואטים. והם שכבנו בתוך בית החרושת, ולמדו שמה שחשוב הוא לא לזוז, שלא יראו אותם. אלה היו מטוסים אשר לא רק הטילו פצצות אלא גם ירו ממקלעים. הם ששכבנו במקום מעט מוסתר, וזלטקו שכב באמצע, ועל ידו היו איטלקים משני צידיו, הוא שם את ידיו מעל כולם, וכל הזמן אמר להם: לא לברוח! לא לברוח! וכך נשארו בחיים. היו נזקים נוראיים ונהרגו אנשים רבים.
באותה תקופה לקראת סוף 1944 היו גם ההפצצות ההמוניות על גרמניה, והמטוסים האמריקאים באיטליה היו טסים מעלינו וזה היה מראה פנטסטי. כל הרקיע היה מטוס על יד מטוס, שהיו בכיוון גרמניה, פולין, הונגריה. זה היה בעיקר בלילה. ביום עוד היו מטוסים של הגרמנים ושל הקרואטים. וכך על אף המצב הקשה סוף סוף החלה תקווה.
על יד גלינה הוקם שדה תעופה. שם הייתה משלחת אנגלית. אחר כך התברר שהיו שם גם שליחים מארץ ישראל. האנגלים היו מצניחים אספקה, בעיקר תחמושת אבל גם ציוד אחר. אחר כך הכשירו שדה תעופה, והיו נוחתים שם מטוסי דקוטה. הקהילות היהודיות מאמריקה ארגנו דרך הצבא האמריקאי שישלחו לנו מצרכים. יש לי עוד תעודה שקיבלתי שני מעילים צבאיים, ושני זוגות מכנסיים, לא היו לנו אפילו תחתונים לגופינו.
השלטונות אסרו איסור מוחלט לקשור איזה שהוא קשר עם האנגלים. מי שהיה לו קשר עם האנגלים היה בוגד והוצא מיד להורג. יהודים רבים מתו בגלל זה שהיה להם קשר עם האנגלים.
זלטה ולטקו גם ידעו הם ראו אותם יורדים ועולים למטוסים. אבל התרחקו מהם ככל הניתן.
בינתיים שוחררה בלגראד. הצבא האדום הגיע בסוף 1944 ושחרר את סרביה. ולאט לאט הצבא התקדם. אבל זה לקח הרבה זמן והיו עוד הרבה קרבות והמוני הרוגים ונרצחים. בסופו של דבר היחידות האלה הגיעו לגלינה, ואז ראינו פעם ראשונה צבא פרטיזני בהמונים, דיביזיות של אלפים שהלכו. והגרמנים ברחו, וזה היה כבר עניין של ימים מתי זה ייגמר. המלחמה בעצם נגמרה, אצלנו זה לקח עוד זמן, אחרי שהגרמנים נכנעו, כי הגרמנים ניסו לא ליפול בידיים של הפרטיזנים והרוסים, אלא בידי האנגלים, כיון שהפרטיזנים נוקמים, ואכן נקמנו….
באביב 1945 שני במאי זלטה וזלטקו מנציחים רשמית את הקשר בניהם ומתחתנים, המלחמה נגמרה והם רוצים לחזור הביתה (למעשה אין בית אלה לעיר שלנו זגרב)
זלטקו שלא ידע דבר על משפחתו רצה לחזור לאוסייק בכדי לראות האם משהו שרד, אך לא נתנו לו, ורק לאחר מאבק זה אושר לו אבל ניתן לו מכתב שהוא לא פטריוט ואין לתת לו עבודה בשום מקום, באותה תקופה זה היה מאד משמעותי הכול נשלט מלמעלה.
באוסייק היה דוד שלו, ולדו גרינבאום, וכן סבתא שלו. אבל מהמשפחה שלו הקרובה אף אחד לא חזר. מהבית אף אחד לא חזר, שנים מאוחר יותר זלטקו גילה שהם כולם נרצחו באושוויץ.
זלטקו מעולם לא חזר לבית ממנו ברח. הוא היה באוסייק פעמים רבות, במספר הזדמנויות, אבל לבית הזה לא חזר אף פעם. לא היה מסוגל.
במשפחתה הקרובה של זלטה אחותה האהובה מירה, נרצחה , אחותה הגדולה איזבלה, אשר חייתה בהונגריה, נשלחה לדכאו, ושרדה את צעדת המוות, יתר האחים שרדו, בדרכים שונות, כל אחד מהם הינו סיפור בפני עצמו.
